<h1>פירוש תלמיד הרמב"ן — סנהדרין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"ב] שמור לי. (המתק) [המתן] לי. שלא יגרם לאחרים. לגוים. אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי וכו'. פרש"י ז"ל דאסור לקבל שבועה מן הגוי מק"ו, ומה שותפות אסור לעשות שלא יבוא לידי שבועה כ"ש שאסור לקבל שבועה ממנו. ור"ת ז"ל אומר דהאי לאו ק"ו הוא, דודאי יש לו לעשות תחילה שלא יביא את הגוי לידי שבועה, אבל אם כבר נשתתף עמו וחייב לישבע מותר לקבלה, והכי משמע ממלתיה דאבוה (דשמואל) [בר איהי] והמבין יבין. וה"נ אמרינן בפ"ק דע"ז [ו' ע"ב] מלוה ע"פ נפרעין ביום אידם מפני שהוא כמציל מידם ואע"ג דאזיל איהו ומודה והתורה אמרה [שמות כ"ג] לא ישמע על פיך, הכא נמי שרי מפני שהוא כמציל מידם. ולאו ראיה היא, דדלמא שאני התם דאזיל ומודה ודלמא לא אזיל, אבל הכא דודאי נשבע אימא שאין לו לקבל השבועה. ועוד נתן ר"ת ז"ל טעם אחר, שאין נשבעין עכשיו בע"ז [עצמה] אלא בקדשים [שלהן] שאין תופסים בהם שום אלהות וכשנשבעין לשם שמים אע"פ שמתכונין לישו הנוצרי מ"מ כיון שמתכונין לשם עושה שמים וארץ שם שמים חשיב ולא ע"ז.
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ה' ע"א] מומחה. פר"ח ז"ל מנוסה בדינין. דגמירנא. שמועות של דינין מרבותי. וסבירנא. יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי. וטעה. אמרינן לקמן [ו' ע"א] שטעה בשיקול הדעת. אי קרית להו. כלומר, שלא קבלוך, דינך דינא וזיל שלים. ואי אינהו קרו לך. דקבלוך לא תשלם, ש"מ גמיר וסביר כי לא נקיט רשותא דיניה דינא, ושקול רשותא דכיון דברשות נחת לא משלם, אבל אי לא נקיט רשותא וטעה מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, דהא תניא אם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי, ודוקא היכא דלא קבלוה עלייהו בעלי דינא אבל אי קבלוה עלייהו בעלי דינא וטעה הדר דינא ולא משלם. ושלשה הדיוטות שטעו דינם כדין יחיד מומחה, דאי נקטי רשותה מריש גלותא אי נמי קבלינון עליהון בעלי דינא הדר דינא ולא משלמי, ואי לא נקטי רשותא ולא קבלינון בעלי דינא היכא דטעו מה שעשה עשוי ומשלמי מביניהם. ויחיד שאינו מומחה שדן, והוא הדין לשנים שאינן מומחין שדנו, אי קבלינון עליהון בעלי דינא וטעו מה שעשה עשוי ומשלמי מביניהם ואע"פ דקבלינון עליהן, משום דאמרינן כי קבלינון עליהון אדעתא למידן להו דינא דאוריתא, ואי לא קבלינון עליהון בעלי דינא לא מבעי היכא דטעו דהדר דינא אלא אע"ג דלא טעו נמי דיניהו לאו דינא, ונפקא מינייהו לחלופי טענתיהו, דכיון דדינייהו לאו דינא אי בעי מצו לחלופי טענתייהו ולמטען טענתא אחריתא אי נמי היכא דאודי קמייהו, דכיון דלאו בי דינא הוא הוה ליה כמאן דאודי חוץ לב"ד דבעי למימר להו אתם עדי.
[סנהדרין ל"ג ע"א] גמ' מה שעשה עשוי. אלמא לא הדר ביה. לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה. פירש הרי"ף כי קתני מתניתין מחזירין בשאינו מומחה, ומה שעשה עשוי במומחה, וקא פריך מומחה הא קתני סופא אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם, דכל היכא דקאמר פטור הדר (בעיא) [דינא], וקשיא רישא לסופא. אמר רב נחמן לא קשיא. רישא דבכורות [כ"ח ע"ב] במומחה, שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין, הילכך לא הוה למידן קמיה, ומשום הכי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, סיפא דבכורות בשאין גדול ממנו בחכמה ובמנין. אית דמקשו על הרי"ף ז"ל היאך עלה בדעתו בפירוש דברי רב יוסף לאוקמה למתניתין דבכורות במומחה, והא קתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור וכו', ועלה קתני דן את הדין. וזו אינה קושיא, שהמומחה השנוי במשנה זו לענין בכורות הוא מומחה גמור דגמיר וסביר ונקיט רשותא, וכל דלא נקיט רשותא להתיר בכורות הדיוט הוא כדאמרינן (בהביא) [בהדיא] בפרק יום הכפורים [יומא ע"ח ע"א] דבר זה הניחו לו לבית הנשיא להתגדר בו, ומשום הכי קתני מי שאינו מומחה שלא נטל רשות וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ומשלם מביתו מאי טעמא פושע הוא מזיק הוא דלא הוה ליה למיחזי בלא רשותא ועלה קתני שאם דן את הדין וטעה משלם כיון דלא נקיט רשותא, ואם היה מומחה לב"ד, כלומר שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין, פטור מלשלם אע"ג דלא נקיט רשותא [אבל אי נקיט רשותא] אע"פ שיש גדול ממנו פטור כדאמר רב נחמן גופיה בפ"ק [ה' ע"א]. זהו הנכון לענין [ה]שמועה, וכן פירש"י ז"ל, אבל לא לענין פסק הלכה, (בהא) [דהא] סוגיין דפ"ק [ו' ע"א] דמתניתין דבכורות בשאינו מומחה, מרומיא דרמא ליה ר' אבא לר' אבהו, [ועוד דקי"ל כפירוקא דרב חסדא דהוא מסקנא דשמעתא כדאמר רבינו ז"ל], ועוד דהא רבינא דהוא בתרא אסקיה לתירוציה דרב חסדא, אלמא הלכתא כוותיה.
רב ששת אמר לא קשיא וכו'. רב ששת בא לתרץ מתניתין דבכורות עם מתניתין דהכא, מתניתין דקתני הכא מחזירין שטעה בדבר משנה שטעותו מצוי במשנה, ומיירי בין מומחה בין אינו מומחה, ומתניתין דבכורות שטעה בשקול הדעת, ורישא באינו מומחה וסופא במומחה. שקול הדעת. לקמן מפרש. אפילו טעה בדר' חייא. האי משנה דקאמרינן, מי אמרינן דאפילו טעה בתוספתא דר' חייא ור' הושעיא שהם סדרו סדר התוספתא וסתמו מה (שחתמו) [שסתמו] ולא הויא עיקר כ"כ כמשנתינו שסתמה רבי שהיה נשיא ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בורים. ואפילו בדרב ושמואל. במימרא דידהו שפסקו מסברא שלהם ולא הויא מתניתין אלא סברא. אטו אנן קטלי (אנן) קני באגמא אנן. אחר שאמרתי לך שאף הטועה בדבר האמוריים אחרונים חוזר מאי גריעותן מאחרים. קטלי קני. קוצצי קנים ומלקטי עצים. וסוגיין דעלמא כאידך. רוב הדיינין נראין להם דברי השני, ופירוש הסוגיין הלוך הדיינין כחד מינייהו ואזל איהו ועביד כאידך. רב חסדא נמי (מהדם) [מהדר] לעיל לשנויי מתניתין [דן] את הדין, אידי ואידי שטעה בשקול הדעת, מתניתין דבכורות נשא ונתן ביד, שהוא עצמו גבה מזה ונתן לזה, ומתניתין דהכא בשלא נשא ונתן ביד אלא צוה לבעל דין שיתן לו. בשלמא חייב את הזכאי שפיר מצית לאוקומה בנושא ונותן ביד, שנטל מן הזכאי בידו ממש שלא כדין ונתנו לתובע. אלא זכה את החייב. על כרחיך לא שייך האי לישנא אלא במזכה את הנתבע שהיה חייב לשלם ואמר ליה פטור אתה דאין לשון זכאי אלא נקי ופטור.
כגון שהיה לו משכון. לתובע (את) [מן] הנתבע וזכה הדיין את הלוה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירוהו ללוה. טימא את הטהור נמי משכחת לה נשא ונתן ביד, דנגע בהו שרץ כשבא זה לשאול לפניו על דבר הספק הנולד לו בטהרותיו ואמר לו הדיין טמאים הם ונטל השרץ והשליך עליהם שלא יהא עוד ספק בדבר (ואם) [והם] לא היו אלא טהורות. טהר את הטמא. ונטלן הדיין עצמו וערבן עם פירות אחרים שלא [נ]שאל, ונמצא שטעה לוקח והרי הכל טמא. [לשון הרי"ף] וקי"ל כרב חסדא, חדא דהוה ליה מסקנא דשמעתא כוותיה, ועוד דהא אוקימנא להאי מתניתין בבכורות [כ"ח ע"ב] בשנשא ונתן ביד כדאוקמיה רב חסדא הכא. ואיכא דקשיא ליה על הרב אלפס ז"ל, דהאי דאוקימנא לההיא מתניתין דבכורות בשנשא ונתן ביד (כל) [כי] היכי דלא נסתמוה כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, ואנן השתא קי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, הילכך ליתיה לאוקימתא דר' (אלעזר) [אלעאי] התם ולא לשיטיא דרב חסדא דהכא. והרי"ף כבר נזהר מזה בסוף דבריו, כי אית ליה לר"מ דינא דגרמי בניזקין אבל גבי דינא לית ליה, ומתניתין דבכורות הכי מפרש לה הרב ז"ל, דן את [הדין] לימא תנן סתמא כר' מאיר ולא כרבנן, דהא ר' מאיר דאין דינא דגרמי במקום אחר [ב"ק ק' ע"א] גבי מחיצת הכרם שנפרצה, ומשני א"ר אלעאי אמר רב כגון שנשא ונתן ביד ואפילו לר"מ דדאין דינא דגרמי (דעלמא מאי) [בעלמא ה"מ] בנזקין אבל גבי דינא לא, והכי נראה דא"כ דר' אלעאי לא אוקמה [אלא] אליבא דרבנן אכתי הוה ליה לאקשויי לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר, והיינו דקא פריך בבבא [קמא] [שם] גבי ההוא עובדא (כריש) [דריש] לקיש דאחוי דינרא לר' אלעזר וכו', וקא פריך התם הי(א) ר' מאיר, אלימא ר' מאיר דדן את הדין, והא אמר ר' אלעא דאפילו לר' מאיר גבי דינא בעי והוא שנשא ונתן ביד, אלא הא ר' מאיר דמחיצת הכרם וכו'. ובההוא [שם קי"ז ע"ב] מטכסא דר' אבא דהוי מחייבי ליה ממתניתין דדן את הדין ומשום דינא דגרמי, וקאמר להו ר' אלעאי והוא שנשא ונתן ביד, וא"ל זיל לקמיה דריש לקיש דדאין דינא דגרמי, ה"פ זיל לקמיה דריש לקיש דהוא יודע סתמא דמתניתין דדאין דינא דגרמי אבל אני איני זוכרה שקבלתיה ושכחתיה, הילכך הא אוקמתא דר' אלעא גבי דינא אוקמתא מעלייתא ואליבא דדברי הכל וליכא מאן דפליג עלה, וגם רב חסדא לא אתא לדחויי להא דר' מאיר דכיון דמחזירין לא מפקא מדר"מ כלל אלא דלא ס"ל לרב חסדא לחיובי דיין בגרמא דעלמא ולא בעי נמי למיפטריה ו[ל]אפסודי לבעל דינא ומשום הכי אמר מחזירין, וכיון דמדינא מחזירין ולא קם דינא אע"פ שאין הדבר מצוי שיחזור לבעליו פטור ולא מחייבינן משום דינא דגרמי כדאמרינן בגמרא [ע"א] בטועה בדבר משנה גבי פרה דר' טרפון כיון דאילו הות פרה הוה הדרא דינא לאו דינא ולא כלום עבדת הכי נמי דליתה לאו כלום עבדת ופטירת.
ופירושא דמילתא דכל היכא דקם דינא הוא דמיקרי דינא דגרמי, דברי היזיקיה, דמההיא שעתא דאסיק עלה שמא דטרפת אסרה ודמי למוחל [כתובות פ"ה ע"ב] ומסור [ב"ק קי"ז ע"א] ולכל אבזריהו, דהתם נמי כיון דאוקמינהו עליה מיקל אקלייה, שזה היה ממון המשתמר והוא הוציאו מרשות הבעלים כשהראהו, אבל כל היכא דלא קם דינא לאו כלום עבד דלא בריא היזקיה ואפילו עשה הוא מעשה על פיו פטור דגרמא בנזקין מקרי, למה זה דומה למשיא עצה לחברו והפסיד על ידו שאינו בדין שישלם, וזהו טעם [ע"ו ע"ב] שסא בו כלב שסא בו נחש דפטור, וכן [ב"ב צ"ב ע"א] המוכר פירות לחברו ולא צמחו שאינו משלם דמי הוצאה ואע"פ שהטעהו, ואע"ג [ב"ק צ"ט ע"ב] דמראה דינר לשולחני חייב, התם כיון דצריך למיגמר וחזי פושע [הוא] דשכיח בהו טעותא טפי, וה"ל כמאן דליתיה דיינא בדינא, א"נ כמי שאינו מומחה וראה את הבכור נשחט על פיו שמשלם, דמזיק הוא, והיינו נמי דאמרינן בגמרא [ע"א] ולאו כלום עבדת, דאלמא גרמא בעלמא הוא ולאו דינא דגרמי ותמה על עצמך לא יהא הדיין אלא כמסור הרי חלקו בו בין שנשא ונתן ביד בין שהראה בלבד כדמפורש בדוכתא בפרק הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ז ע"א], ושמעת מינה שאפילו לדברי ר"מ אין כל הגורם בדבור כעושה מעשה ואע"פ שאמרו גבי מסור שאם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי, דיין אינו עושה מעצמו, שהרי קבלוהו בעלי דינין עליהם וגמיר למידן, ואי נמי לא קבלוהו וגמיר וסביר או בתלתא ואיכא בינייהו חד דגמיר למידן והתובע צווח לפניו לדין ודן דמצוה (הבה) [רבה] עביד ורחמנא אנסיה ופקדיה למידן להו דינא (וליכא) [וליביה] אנסיה למטעא הלכך לא דמי למסור דקא עביד אסורא רבה אלא מאן דליתיה מומחה ולא קבלוהו ודאי כיון דאשרה בעלמא הוא [ז' ע"ב] ואיסורא עבד כמסור שראה מעצמו דמי ומחייב כדברי הרי"ף ז"ל.
והא דאמרינן טעה בדבר משנה חוזר ואינו משלם, טעמיה נמי משום דלא דיינינן הכא דינא דגרמי דמינס אניס ולא גרע ממסור כדפרישית, אבל ודאי אי נשא ונתן ביד וליתנה לממונא דתהדר, אומר אני שאפילו טועה בדבר משנה נמי משלם כטועה בשקול הדעת, וכן נראה מדברי הרב ר' יצחק ז"ל. ויש מפרשים דטעה בדבר משנה לא שנא נשא ונתן ביד ול"ש (נשא) לא נשא ונתן פטור דמינס אניס. האי מומחה דאמרינן בהאי שמעתא שדר בה רב שרירא ז"ל אי זהו יחיד מומחה, דחשיב בדורו דפקיע במשנה ובתלמוד ופקיע בשקול הדעת ומעיין בדיניה כמה שני ומנסו ליה זימני סגיאין ולא חזו ליה טעותא כגון ההוא מומחה לרבים, ועקר לשון מומחה, מנוסה, כדתנן [שבת ס' ע"א] ולא בקמיע בזמן שאינו מומחה ומפרש בגמרא מיתמחי קמיעא הילכך דין מומחה מנוסה לרבים וחוכמתו מפורסמת וגלויה לרבים.
ובענין טעה בשקול הדעת כתב הרב חמשה בבי כמו שכתוב בהלכות. והיה לו לכתוב השישית שלשה הדיוטות שטעו. ונ"ל דג' הדיוטות שטעו דינם כדין יחיד מומחה, דאי נקיט רשותא מבי ריש גלותא א"נ קבלינון עליהו בעלי דינא הדר דינא ולא משלמי, ואי לא נקיט רשותא ולא קבלינון בעלי דינא אם לא נשאו ונתנו ביד הדר דינא ולא משלמי, ואם נשאו ונתנו ביד קם דינא ומשלמי. מיהו הא מלתא קא מבעיא לי היכא דאזלו בתר רובא, כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי וטעו השנים כיצד משלמי. ונראה לי ד[ב]ההוא פסקא דאחר כך מכניסים את השני בפרק דיני ממונות [ל' ע"א] תנן דהכי דינא, דמאן דאמר זכאי לא משלם מנתא בהדייהו, דאמר להו אי לדידי ציתיתו אתון נמי לא שלימתון, ואינהו נמי לא משלמי מנתא דידיה דלימרו ליה אי לאו את בהדן לא הוה סליק דינא מידי, אלא השנים שטעו משלמי מנתיהו בלחוד וקם דינא גבי מנתיהו אבל לגבי חלק השלישי אמרינן דהדר דינא, דכל היכא דאית ליה לבעל דין פסידא לא אמרינן מה שעשה עשוי ומחזירין הדין, וכל הני מילי דאמרי שטעה בשקול הדעת אבל טעה בדבר משנה לא שנא מומחה ולא שנא שאינו מומחה הדר דינא ולא משלמי. ואפילו א"א להחזיר את הדין לא משלם, כגון פרה של בית מנחם דליתא דתהדר, שהרי האכילה ר' טרפון לכלבים דקא אמרינן עלה בגמרא כיון דאי איתא הדרא בעינא אשתכח דדינך לאו דינא ולא כלום עבדת לא תשלם, ש"מ כל היכא דהדר דינא לא עבד ולא כלום ולא מחיבי ליה משום דינא דגרמי.
